במפגש האחרון שלנו הוא די הבהיל אותי. בקושי הצליח לדבר. נראה מדוכא וחלש. אמרתי לעצמי בלב שאני סומכת על השיטה והתחלנו את המפגש. התת מודע כיוון אותנו לחיזוק הגוף קודם כל, ולאחר מכן לגיל שלש. מסתבר שהגוף שלו זכר שהגננת בודדה אותו משאר הילדים. הוא עצמו לא זכר מה בדיוק היא עשתה, אבל הוא העיד על כך שהוא לא אהב אותה בכלל, והיה נפרד כל בוקר מאמא בדמעות.
עצם הדיבור על החוויה, בירור הרגשות שחש באותה תקופה בעזרת בדיקות השריר, והשיחרור מהם הביא לטרנספורמציה אל מול עיני. הוא התמלא אנרגיה, הזדקף, התחיל לצחוק ולחייך, והאור חזר לעיניו. נפרדנו בחיבוק אמיץ.
כל פעם אני נדהמת מחדש. הדיוק והמהירות שבה מגיעים לארועים ולחוויות השליליות שנצרבו בנו בעבר מאפשרים טרנספורמציה מהירה מאד. לא תמיד מדובר בטאומות. לעיתים זה ארוע פעוט, אבל הגוף שלנו יכול לזכור אותו ולהיות מושפע ממנו בצורה מאד עוצמתית שנים רבות לאחר שחווה אותו.
כמובן שלא מובטח ריפוי מלא ממפגש אחד, אבל כשהמפגש הוא כל כך משמעותי יש תחושה שהדרך מתקצרת, והאור כבר
מתחיל להפציע בקצה המנהרה.