הוא הגיע אלי בשל חרדות: דפיקות לב, נשימות מהירות, תחושה שמשהו לא בסדר אצלו בגוף, שיש לו מחלה או מום כלשהו. הוא לא הראשון שמעיד על התחושה הזו והוא ממש לא לבד. התופעה מאד נפוצה והרוב מחפשים את התשובה במשפחת התרופות.
אבל הוא רצה פתרון עמוק וללא חומרים כימיים ותלות. אז התחלנו לעבוד.
לאט לאט נשרו קליפות הבצל ונחשפו תקופות החיים: הילדות, הנערות, הצבא, ואחרי הצבא. לאט לאט נטוו קורי הסיפור והאסימונים החלו ליפול. התת מודע כיוון אותנו בביטחה לדרך הנכונה עבורו. לשיחרור בכל הרבדים: הגופני, הרגשי והמנטלי.
במפגש השני הנושא כבר השתנה ל"אני מרגיש דחייה חברתית". שאלתי מה עם החרדות - אז מסתבר שהן כבר לא הפוקוס ופחות מטרידות אותו. מדהים לא?
עכשיו נמשיך ונפרום לאט לאט את הפלונטר, ככל שירצה להעמיק ולהתיר. אני סמוכה ובטוחה שהוא בדרך הנכונה.